למה רוב החיממים באמצעות קרינת אינפרא-אדום כשלים (ואיך אנחנו תוקנים את זה בפועל)
אם אי פעם היה לכם חיממן מסוג זה שהפסיק לעבוד, סביר שהבעיה נוצרה בנקודת החיבור. זו הנקודה החלשה האופיינית למוצרים מסוג זה.
כשאנשים מדברים על “חומרי אטימה ברמה תעשייתית”, זה לרוב נשמע כמו שפה שיווקית. אך בעולמנו, מדובר בעקרונות פיזיקה בסיסיים – זה קשור לאופן בו החומרים מתרחבים ומתכווצים כשהם נחממים.
הבעיה עם החומרים הזולים
רוב החיממים הזולים פשוט משתמשים בסיליקון או דבק כדי לאטום את חוטי החשמל. זה עובד… לזמן מה.
אך אז מתחילים מחזורי החום – החיממן נחמם, מתקרר, ושוב נחמם. בסופו של דבר, הדבק מתכווץ ונשבר. כשנוצרים חריצים קטנים, לחות וחמצן יכולים לחדור פנימה ולפגוע בחיבורים.
זה גורם לקרבוניזציה. והנה הבעיה הגדולה: פחמן מוליך חשמל. לכן נוצרות קצרים, והחיממן נהיה חסר תועלת.
איך אנחנו עושים זאת אחרת
אנחנו לא משתמשים בדבק רגיל. במקום זאת, אנחנו משתמשים בפלואורופולימרים לטמפרטורות גבוהות או בחומרים קרמיים.
הסוד הוא שחומרים אלו מתרחבים ומתכווצים באותו קצב כמו רכיבי החימום עצמם. הם נעים יחד, ללא חריצים או סדקים.
לאחר מכן, אנחנו עושים חיבור אטום באמצעות ואקום. אנחנו פשוט שואבים את כל האוויר החוצה. למה? כי חללי אוויר הם מקור ללחות וחום, מה שגורם לחוטי החשמל להתקלקל מהר יותר. על ידי הסרת האוויר, אנחנו מונעים את תהליך החמצון.
חיסרון אחד
יש חיסרון אחד – החוטים נהיים קשיחים יותר. אי אפשר לכופף אותם בזווית חדה במהלך ההתקנה. אם עושים זאת, עלולים להישבר חומרי האטימה. צריך פשוט ליצור עיקול עדין לחוטים.
זו עסקה פשוטה – מקבלים חיממן שיכול לעבוד 24/7, ללא חשש שהבידוד יתקלקל. כך שהחוטים הפנימיים כבר לא מהווים בעיה – הדבר היחיד שצריך לבדוק הוא מקור החשמל.